ספורט יחידני- על קצה (ממש קטן) המזלג:

אחרי שדיברנו על "התחרות הראשונה", בואו נדבר מעט (ממש מעט) על ספורט יחידני. הסיפור שלי מדבר על טניס. ואכן טניס נחשב ל"משחק המנטלי"-מאבק בין 2 ספורטאים שבסופו יוכרז השחקן שהצליח לשמור על ריכוז לאורך זמן רב יותר. זהו משחק הפכפך שתוצאותיו יכולות להשתנות כל הזמן ועל כן יש חשיבות לחוסן המנטלי.

אבל בסיפור האישי שלי עדיין לא הייתה משמעות ליכולת לשמור על ריכוז לאורך זמן. אצלי הקושי המנטלי התחיל עוד לפני כן: טניס הוא משחק אינדיבידואלי. מה שאומר שהגורל של כל שחקן, הניצחון או ההפסד, תלוי אך ורק בו עצמו. האחריות חלה על השחקן בכל רגע נתון במשחק והלחץ המנטלי שמופעל עליו הוא עצום.

האתגר הכי גדול שהיה לי בסיפור הזה הוא הלבד על המגרש. מאימונים קבוצתיים עם חברים ומאמן שמלווה אותי לאורך כל האימון, מצאתי את עצמי לבד כשכל האחריות עלי ,לטוב ולרע. והאמת, באותו רגע ממש לא חשבתי שיכול להיות שם משהו טוב.

הלבד הזה הוא אתגר מרכזי בספורט יחידני שצריך ללמוד להתמודד איתו. אבל גם פה יש נקודה חיובית: ספורט יחידני עוזר לנו לבנות את האישיות שלנו בצורה מאוד חזקה, ללמוד להתמודד עם מצבים לבדינו-קבלת החלטות, מוטיבציה, התמודדות עם הפסד או ניצחון ורשימה שלפני עוד ארוכה...

כשמחברים את ההתמודדות עם "התחרות הראשונה" וה"לבד על המגרש", הקושי המנטלי הוא עצום. על כן חשוב לשים דגש על התאוששות מהמצב הזה. זה לא נדיר שספורטאים צעירים שחווים כישלון בתחרות הראשונה רוצים לעזוב את העולם התחרותי. גם אני רציתי. אבל לשמחתי נעשה תהליך נכון של התאוששות, לצד תמיכה הורית, הכלה, נתינת מקום להפסיד וצמיחה ממנו הלאה.

ולהורים לספורטאים שבינינו, יש לכם תפקיד חשוב בעזרה לעיצוב הספורטאי הצעיר. החל מהעזרה הבסיסית הלוגיסטית, דרך הכלת הילד והדרך שהוא עובר, הידע מתי לגשת ומתי לתת מרחב ועד להתאוששות מהפסד או ניצחון (שגם מצריך התאוששות)

*בתמונה- אבא שלי מכיל אותי בדרך שעברתי בעבר, גם כשחשבתי שלהיות בן זה ה-דבר. אומנם זה לא קשור קשר ישיר להפסד ההוא בתחרות, אבל זה לגמרי ממחיש את החשיבות בקבלה ההורית ונתינת הקרקע הבטוחה לצעוד בה.

מי שרוצה לקרוא את הסיפור המקורי שעליו אני נותנת התייחסויות להיבטים מנטליים מוזמן להיכנס: https://www.facebook.com/talmachtey/posts/122634149865828