כל החיים שלי נעו סביב ספורט. בעצם, מאז שאני זוכרת את עצמי עסקתי בפעילות ספורטיבית כזאת או אחרת. רצה, קופצת, משחקת סטנגה בשכונה, טניס וכדורגל בחוג. בגיל 9 או 10 התחלתי לקחת את זה ברצינות וביקשתי להתחרות בטניס. אני לא אשכח לעולם את הטורניר הראשון שלי, תחרות אזורית. הגעתי למגרש, אחרי שכל הערב שלפני התהפכה לי הבטן, עומדת חסרת אונים על המגרש ולא יודעת מה לעשות. בהגרלה למשחק הראשון בטורניר קיבלתי מתחרה שגדולה ממני בשנה (שגם עתידה הייתה לנצח את אותו טורניר). רועדת מפחד עליתי למגרש, נותנת מבט לאבא שלי שיושב מעבר לגדר. הוא החזיר לי מבט של "אני מאמין בך" שהשרה לרגע שמץ של אווירת ביטחון. אבל ברגע שהמבט הופנה לכיוון היריבה, שלבושה בבגדים מקצועיים, במחבט מהודר וגבוהה ממני בראש, כבר שכחתי מה זה בקהאנד, מה זה פורהאנד, מי זאת בכלל טל מכטיי ומה היא עושה פה?! את המשחק עצמו אני לא זוכרת, הפסדתי, כנראה שעל ה-0. זה היה יום טורניר מאוד קצר. בדרך הביתה שמעתי מאבא שלי בעיקר ביקורת בונה, כנראה, לא ממש הקשבתי. משפט אחד צרוב לי בראש ובלב- את בשר מבשרי, הפסד שלך הוא הפסד שלי, כשכואב לך כואב גם לי.
בסיפור הזה יש כמה מרכיבים שעזרו לי לצלוח את האתגר הזה (שאז היה נראה לי כמו כישלון מפואר) ולשים אותו בגדר "מפה יש רק לאן לעלות".
המהלך השבוע אביא דוגמאות להיבטים מנטליים מהסיפור האישי שלי על התחרות הראשונה שבה השתתפתי, מוזמנים לעקוב
*בתמונה- אני במשחק כדורגל עם חולצת טניס

Comments