לפני כמה ימים יצאנו לטיול- מסלול ירידה אל נחל, ועלייה בחזרה. התייעצנו עם כמה אנשים, כולם אמרו שהטיול טיפונת קשה אבל באופן כללי אפשרי ביותר עם ילדים קטנים ואפילו כיפי במיוחד.
אז לקחנו תיק טיולים, הרבה מים, אוכל, כובעים ויצאנו לדרך. ההתחלה כמו בהרבה התחלות הייתה קשה- הילדים התלוננו, לא רצו להמשיך, רצו הפסקות, אני רעב, אני צמא, אני עייף ועוד שלל רב... אבל אנחנו מתורגלים, יודעים שככה זה בהתחלה אחרי הרבה זמן שלא טיילנו. אז עודדנו, עזרנו, עשינו הפסקות ובסך הכל ניסינו להנות כמה שיותר.
אממה, ככל שהתקדמנו במסלול הבנו מהו גודל הצרה בדרך חזרה. הירידה לנחל הייתה ארוכה ומפותלת. העלייה תהיה קשה פי כמה. אצלינו (המבוגרים) בראש כבר התחילו הסרטים- מה נעשה? איך נצליח? יש מספיק מים? הילדים לא יצליחו לעלות את זה, איך עושים עליה כזאת עם ילד בן 4 על הידיים?
ואז התחלנו לתכנן- אוקיי, נעשה את זה במקטעים, הליכות קצרות עם הרבה הפסקות. התכנון העיקרי- לשרוד.
אז אחרי שנהננו בנחל, שתינו, אכלנו, יצאנו לדרך, מלאים בספקות של איך יהיה.... ה10 מטרים הראשונים בישרו רעות- ישר בכי ותלונות.
אבל אז ראינו אותו - את סימון הדרך. וכמה שהוא היה במקום. כל אחד ואחד מהם. התחלנו לשחק, מי מוצא ראשון את הסימון, המשחק הכי ישן בספר הטיולים... כל 10 סימונים שמצאנו החלפנו זוגות.
הדרך הפכה ממפרכת, מלאה בתלונות ומתישה למשחק אחד גדול, בו הילדים לא שמים לב לזמן שעובר, לעליות המפותלות ואפילו לנפילות ולפצעים שחטפו...
לקראת סוף הדרך עשינו הפסקה ובדקנו איפה אנחנו במפה (שוב עניין שלנו המבוגרים....) והראינו לנדב- הוא לא האמין. הוא שאל איך כבר עברנו את כל זה??
והנה התשובה: עברנו את כל זה כי במקום להישאב למחשבות השליליות, במקום להציב לעצמינו גבולות פסיכולוגיים (למי שזוכר את הפוסט על הנושא), היינו עסוקים ב"כאן ועכשיו", בהווה. לא היינו עסוקים בעבר של כמה היה קשה לנו בירידה ולא היינו עסוקים בעתיד של כמה עוד נשאר לנו.... התרכזנו בכיף, במשחק, במטרות הקטנות שסימון השבילים היה בשבילנו.
ומפה אנחנו לומדים שהיכולת להיות ב"כאן ועכשיו" היא יכולת מולדת שלנו- בדיוק כמו שהילדים שלנו בכל מצב נתון: קושי או משחק. עם הזמן אנחנו "רוכשים" חששות לגבי העתיד או מחשבות שליליות על העבר וזה מעיב לנו על כל החוויה. דבר נוסף שאנחנו לומדים הוא החשיבות של הצבת מטרות קטנות, שמספקות לנו חווית הצלחה רגעית ובטווח הארוך הרגשת מסוגלות.
אין ספק שלסיים את המסלול הזה בדרך שבה הוא הסתיים נתן תחושת סיפוק ומסוגלות שאין כמותה. לנו ולילדים.
Comments